בתנועה מעגלית סוחפת, מחפשים כל הזמן את הדבר הבא. הדבר שיעורר אותנו מבפנים. הדבר שירגש אותנו. הדבר שייקח אותנו הרחק מהשעמום. מהשגרה. מהרגיל. אל האפשרויות האין סופיות. אל עתיד הרבה יותר טוב. ואם אפשר, אל עתיד שיהיה בו הרבה יותר קל.
האפליקציות. הריגושים. תוכניות הטלוויזיה. הסרטים. הספורט. האוכל. הסמים. האלכוהול. הבילויים. הדברים שדוחפים אותנו אל הרעב האינסופי לריגוש יותר משמשביעים אותנו. הם אלה שבפועל מרחיקים אותנו מהריגוש. מתפקדים רק כגורם לתלות.
ככל שהמענה לדחף מיידי יותר, כך הוא מרגש אותנו לטווח זמן קצר יותר. כמו ילד שרוצה משאית צעצוע בחנות צעצועים. רוצה אותה. מתחנן אליה. זקוק לה. נשכב על הרצפה. בוכה. ולאחר שמקבל אותה, משחק איתה במשך מספר דקות. ואז עובר לדבר הבא.
באיזה שהוא מקום, נדרש צום מחשבתי. צום שמאפשר לנו להתאפס. לחזור לבסיס. להוריד את סף הריגוש. לאפשר לנו להעריך יותר את מה שיש לנו. ולזכור שכל הגירויים החיצוניים נועדו רק כדי להפעיל משהו פנימי.
ואם זה המצב, אולי בכלל אפשר להפעיל אותו בצורה טבעית מבלי להצטרך לגורמים חיצוניים?