אסור לצוד פה דובים, היה כתוב על השלט. והיא ישר התעצבנה. היא רק רצתה לראות מישהו מנסה. הרי כבר אין כל כך הרבה דובים בעולם. ובני האדם האלה כל כך נוראים. מילא חיות שצדות דובים. הן עושות את זה כדי לשרוד. כדי לאכול. רק בני אדם… הם נוראיים.
היא המשיכה ללכת. חושבת בראשה מה תעשה לאנשים שינסו רק לצוד דובים. איך היא תראה להם מה זה. להיטפל לחיות המקסימות האלה. כל כך מקסימות, שלכל ילד יש בובה שלהן. ופו הדוב. וכל השירים על דובים. ומה שיש לאנשים בראש זה רק לרצוח אותם. מטורפים.
במשך שעות, היא צעדה שם. ולא היה שם שום דוב. אפילו לא אחד לרפואה. בטח מפחדים מבני האדם הנוראיים. אלה עם הרובה. שרק מחכים לרצוח אותם. ובצדק. מי רוצה שיהרגו אותו. בטח שלא הדובים החמודים שרק שומרים על הילדים שלהם ומפחדים להפוך לבובות ממולאות.
לפתע ראתה תנועה. לצערה, זה לא היה דוב. ואפילו יותר לצערה, זה היה אדם. היא ניגשה אליו באסרטיביות וצעקה אליו. הוא התקרב. היא לא חיכתה שיסיים אפילו. או שיאמר מילה. וישר אמרה לו "בגלל אנשים כמוך, אין פה דובים. אתם, שונאי בעלי החיים והטבע!".
הוא ניסה למלמל שזה לא הוא. אותה, זה לא עניין. איך הוא מעז להסתובב שם ולהפחיד את הדובים. הוא בטח אדם נוראי. הופך דובים קטנים ליתומים. פוגע בסינרגיה בין האדם לחיות. הוא ניסה להסביר שגם הוא מחפש דובים. "כן, בטח", היא צעקה עליו. "כדי להרוג אותם. לא פחות!".
הוא הסתלק משם. לא היה לו כוח לנהל איתה את השיחה הזאת. להסביר לה שהוא בכלל האדם שאחראי על האכלת הדובים והבריאות שלהם. מאחוריו, הוא עדיין הצליח לשמוע אותה. המשיכה לנהל את המלחמות שלה. בינה לבין עצמה. יוצרת אויבים ונלחמת בהם. והכל, בתוך ראשה.