במקום שבו אין חשיבה של "שחור ולבן" לא יכולה להתקיים גם חשיבה על גוונים או צבעים אחרים. כי הלבן, מכיל בתוכו את כל הצבעים. והשחור, אינו מכיל בתוכו אפילו צבע אחד. רק שהשחור, בטפטוף עדין, מאפשר את הגוון. ואפילו את השקיפות.
כאן זה נהיה מבלבל. כי הציפיה שיהיה אפשר לבחור בין המצב של ריבוי גוונים וצבעים לבין מצב שבו יש רק "שחור ולבן" היא בעצמה מחשבה של "שחור ולבן". כי שחור ולבן הם לא צבעים. הם הכל או כלום. ולכן, הציפיה לגוונים לא נאורה יותר.
היא פשוט מתעלמת מצורת חשיבה אחרת. כאילו שהקיצוניות רעה יותר מעודף הבחירה. ומאוד קל לבחור את אחד הצדדים ולדרוש מאחרים לאמץ אותו. רק שזו, הסתכלות לא יעילה. כי לכל אחת מצורות החשיבה האלה יש שימוש.
במקום שיש בו רק "שחור ולבן" אין אפשרות להבין את השונה. אין מקום לקבל מידע חדש. אני או נגדי. וכאן בדיוק היתרון של הגוונים והצבעים. להבין שלכל דבר יש מקום. לכל דעה יש מקום. אפילו לאנשים שלא חושבים כמונו. ולפעמים, יכול להיות ששווה להקשיב להם. כי גם אנחנו טועים. לפעמים.
במקום שבו אין חשיבה של "שחור ולבן" לא מתקבלות החלטות. כי תמיד יש עוד גוון. ותמיד יש עוד צבע שעוד לא סיימנו לבחון. והאפשרויות, פשוט מסיטות אותנו מההחלטה. זו שבה אנחנו צריכים להגיד "די". שמענו מספיק. בחנו מספיק. ויצאנו לדרך. כן, גם אם זה אומר שיש לזה מחיר.
השאלה כאן היא לא "מי אנחנו?". אלא "מתי חשיבה כזו יעילה?". ובכל סיטואציה, רצוי שנחליט מהי צורת החשיבה שמתאימה לאותו המצב. וזה בדיוק הסוד להפיכה לאנשים יעילים הרבה יותר. כאלה שמשתמשים בחשיבה שלהם ולא הופכים לכלואים בהרגלי ההתנהגות שלנו.