היום היה כבר ארוך. החום מתיש. והיא, רק עמדה שם לרגע. רגליה בתוך המים. מוקפת בחבריה הקוטפים ובשדות אינסופיים של אורז. גבעולים ארוכים סביבה. ובידה, גרגר אחד קטן. היא חייכה אליו. למרות שידעה שזה מטופש. הוא לא יכול להגיב. הוא אורז.
כל חייה ראתה אורז. הוא היה חלק מכל ארוחה ביום. מקור חיים. רק שכשהסתכלה עליו בדרך כלל, ראתה מנה של אורז. הרבה גרגירים ביחד. חלקם דביקים. חלקם עיסה. ולפעמים, אוסף של בודדים מלאים בטעם. רק שהפעם, היא הסתכלה על גרגר אחד. ובאמת ראתה אותו.
הרבה אורז, בדיוק כמו הרבה סינים, נראה אחיד לאנשים שמסתכלים עליו מבחוץ. רק שכדי להבחין ביניהם באמת, צריך לאהוב אחד. לאהוב באמת. ואז, יש משמעות להבדלים ביניהם. וזו, הדרך היחידה לאהוב כל גרגר אורז. אפילו אם יש גרגירים מקולקלים. לאהוב אחד. באמת.