המסע למצוא את עצמנו הוא מסע מעגלי. כלפי פנים. בכל רגע נתון, אנחנו נאלצים לראות את עצמנו. כמו שאנחנו. להתמודד עם מי שאנחנו. להחליט אם אנחנו רוצים להשתפר או לא. רק שרוב האנשים מעדיף שלא להסתכל. לקבור את עצמו בחיי היום יום. להניח ש"ככה זה" ו"ככה אני" זו התשובה.
מראה מול מראה מול מראה. אנחנו לא רוצים לראות את עצמנו בצורה הכי נקייה. רק שאנחנו לא מצליחים להתחמק מעצמנו. כשאנחנו לא מסתכלים עלינו, אנחנו משתקפים כל הזמן באחרים שאנחנו רואים. לפעמים השתקפות מדויקת ולפעמים מוגזמת. לפעמים שלמה ולפעמים חלקית.
כמו נסיעה בשמש, אנחנו מורידים כיסוי כדי לא להסתנוור ממה שאנחנו לא רוצים לראות. מוכנים לקבל חלק מהדברים. חלק, נשתדל להסתיר ככל שרק נוכל. ואם נבחר לצאת לדרך חדשה, נצטרך לחשוף כל הזמן עוד טיפה ועוד טיפה. ולגלות שהשמש דווקא לא תסנוור אותנו. אלא דווקא תאיר אותנו.
המסע למצוא את עצמנו הוא מסע מעגלי. ובכל שכבת אמת שחשפנו לאור, גילינו שהיא לא אנחנו. אלא מי שהיינו ונשאר עלינו. קליפה חיצונית. ברגע שנבין שהיא לא אנחנו אלא קשקשי עבר, נוכל לקלף אותה. להשיל אותה. עד שנגיע לליבה. למי שאנחנו מתחת לכל המגננות.
מי שאנחנו הוא כמו מים. ממלא כלי קיבול. וברגע שנשיל את הקליפה הנוכחית, נוכל להיות מי שנרצה. נוכל להיות מי שנקבע שאנחנו. ללא קשר למי שהיינו. ולהתחיל מסע חדש. כזה, שבו אנחנו בוחרים מי נרצה להיות. שבו החוויות שלנו והידע החדש שלנו יעצב אותנו בדמות שנרצה להיות.
רק שכדי לעשות את זה, עלינו קודם לגלות את עצמנו. לסלוח לעצמנו. לשחרר את עצמנו. לקבוע את הייעוד שלנו. ולהתחיל ליצור את כלי הקיבול שלנו. צעד אחרי צעד. ידע מעשי ותיאורטי. וזו, הדרך היחידה להפוך למי שאנחנו יכולים להיות. ראש השנה. כיפור. והמסע בין סוכות לפסח. בני חורין.