לפניו, היו 2 דלתות. כל אחת מהן החביאה מאחוריה עתיד אחר ולא ידוע. והוא ידע, שלבחירה הזו הייתה משמעות. הרי מדובר בעתיד שלו. אם יבחר באחת מהן, לא יוכל להתחרט. לא יוכל לחזור אחורה. ועם כל השלכה שתהיה לבחירה הזו, הוא ייאלץ להתמודד.
מאחוריו, נמצאת הדרך שכבר עבר. מעין מבוך שניווט בו כבר תקופה. טועה לעתים. חוזר אחורה. מוצא מחדש את הדרך. לעתים נחוש להגיע למטרה הסופית. לעתים מרשה לעצמו לעצור בצד מתוסכל ומיואש. רק שההוא ידע שיגיע לאן שיבחר. אפילו כשלא היה קל.
כאן, בקצה המבוך נמצאות רק 2 דלתות. אף אחד לא הכין אותו לזה. לא עוד מסע. לא עוד טעות שאפשר לתקן. לא עוד אפשרות להשתהות. או להתרסק. או לרחם על עצמו. רק בחירה אחת. שתי דלתות. והוא, יאלץ לבצע אותה. בלי אפשרות להפיל את האחריות על אדם אחר.
הוא החל להריץ בראשו כל סיפור שהכיר. כל פרט מידע שידע על בחירות. כל דבר שינחה אותו לבחור. ימין או שמאל. ואז לעבור דרך הדלת ולהתמודד עם מה שיחכה שם. ועם ההשלכות של ההתמודדות הזו. הוא לא התמודד טוב עם חוסר וודאות.
כשהיה קטן אבא שלו לימד אותו לא להמר. לשקול את האפשרויות. להשתדל לבחור באפשרות הטובה ביותר. או לפחות בגרועה פחות. רק שכאן, לא הייתה לו אפשרות אחרת. ימין או שמאל. וזה היה אמור להיות נורא פשוט.
הוא לא ידע כלום על אף אחת מהדלתות. מאחוריו, הדרך נעלמה. אין אפשרות לחזור. רק לבחור. או להישאר במקום. ובגלל זה הבחירה הייתה אמורה להיות קלה. רק שחוסר היכולת לתקן… נטרלה את היכולת שלו לחשוב קדימה.
הוא עמד שם וחשב. ואז ישב. עבר לשכב לרגע. ושוב עמד. נגע בדלת הראשונה. ואז בשנייה. כאילו שהתחושה שלהן תוכל לעזור לו להחליט. לרוע מזלו, הן הרגישו זהות לחלוטין. אז חשב עוד רגע. הושיט את ידו לעבר הידית השמאלית. ואז נרתע בחזרה ולא סובב אותה.
הזמן שלו החל להתקצר. הוא ידע שייאלץ לבחור. חשב לעצמו, שאולי פשוט ללכת לפי ההעדפה שלו לצד אחד על פני אחר. ומצד שני, אולי דווקא שם תהיה מלכודת. או שאולי בונה המבוך חשב על זה מראש. ויצר דווקא מאחורי הדלת השנייה את המלכודת. צפה שיחשוב בצורה הזו.
ברגע של ייאוש. החליט לעצום את עיניו. להסתובב במקום. יד אחת קדימה. בדלת שנמצאת בכיוון שבו ייעצר, הוא יבחר. עצם את עיניו. והחל להסתובב. בפעם הראשונה, הוא מצא את עצמו מול העבר. רק שזו לא הייתה אפשרות. בפעם השנייה, עצר מול דלת שמאל.
הסתכל על דלת שמאל. שהסתכלה עליו בחזרה. הנשימות שלו הואצו. הוא יכול היה ממש לשמוע את הלב שלו פועם. הושיט באטיות את היד אליה. על החיים ועל המוות הוא חשב לעצמו. אחז בידית בחוזקה. ואז שחרר קצת את אחיזתו. כפות ידיו מזיעות.
הוא סובב את הידית. היא הסתובבה. ואז משך אותה כלפיו. רק שהדלת לא זזה. הייתה נעולה ככל הנראה. ובצורה מוזרה זה הסיר ממנו את הלחץ. עזב את הידית. אחז בידית הימנית. סובב אותה ומשך. הדלת נפתחה מעט. ואז עוד קצת. הציץ בתוכה. לא האמין. זה היה בדיוק כמו שתיאר לעצמו.