לבסוף, קם איש הזכוכית מהכיסא. מגרד בעורפו. מתמתח. והחל לצעוד באיטיות אל עבר הקומקום. המים, כבר לא היו רותחים. פושרים לכל היותר. זה בסדר, הוא חשב לעצמו. מזג אותם לתוך תערובת האבקות. ניגש למקרר והוציא את החלב. ככה אני אוהב את זה בכל מקרה, חשב. לא חם מדי.
איש הזכוכית ניגש בצעדים מדודים בחזרה אל חדרו. מחזיק את כוס הקפה הפושרת. מתאפק שלא ללגום ממנה לפני שהתיישב שוב. הזיז את העכבר כדי שיידלק המסך. ורק אז, הרשה לעצמו לשתות. עכשיו אוכל להתענג עליו כמו שצריך. הוא חייך ושתה שלוק.
על המסך, הופיעו תמונות, מילים ותנועה. וכל דבר שבו צפה, השתקף בתוכו. הוא כעס כשהכעיסו אותו. צחק כשהצחיקו אותו. בכה כשהעציבו אותו. ובין לבין, שתה מהקפה המתקרר. רק כדי לקרר את עצמו. יודע שבבית הזכוכית שבו גר מותר לשקף ואסור להשליך דבר.
זכוכית, כך למד מגיל צעיר, היא שבירה. ולמרות שקל לו לשקף אחרים, הוא ידע שמה ששלהם הוא לא שלו. למרות שחלק איתם את תחושותיהם לרגע. ולעתים, אם יזרוק אבן בביתו, מרוב כעס, הוא יישאר חסר בית. וכל דבר שיזרוק על אחר, עשוי להיזרק עליו באותה המידה ולשבור אותו.
והוא, רק רצה להרגיש. מעט. שהכל יהיה בסדר. ולעבור עוד יום.