הוא ישב שפוף ליד השולחן. עיניו, היו נעוצות ברצפה. כאילו שהתרכז או צפה במשהו. רק שלא היה שם כלום. רצפה רגילה לחלוטין. השפתיים שלו רעדו. הנשימות שלו היו איטיות ועמוקות. זה פשוט לא היה היום שלו. ושם הוא ישב, לבד לחלוטין. עד שהיא ניגשה.
סליחה אדוני, היא אמרה בנימוס. פשוט לא יכולתי להתעלם. אתה יושב פה לבד. ונראה שמשהו רע עובר עליך. אתה צריך משהו? הוא הרים את מבטו אליה. התנצל. אמר שהוא פשוט לא במצב רוח טוב. אני יכולה להביא לך משהו? לא, הוא ענה.
אולי תרצה עזרה? הוא הנהן לשלילה. אולי איזה טיפ או עצה? הוא סירב שוב בנימוס. אולי תרצה לספר לי מה קרה? עיניו התמלאו בדמעות. והשיב לה שוב בשלילה מנומסת. והיא, רק הפכה להיות יותר נחושה. אחרי הכל, היא הייתה היא. המאמנת האישית הגדולה.
היא עזרה לאנשים מהבוקר עד הערב. בהפוגות, הופיעה בתכניות בוקר ונתנה טיפים. פרסמה פוסטים וסטוריז. עזרה להם מהבוקר ועד הערב. אהבה לראות את עיניהם הבורקות מאושר השיפור. לקבל את הלייקים, התגובות והשיתופים. ורק הוא ישב שם. ושום דבר לא הזיז אותו.
אז… אני מניחה שלא אוכל לעזור, היא אמרה. החלה לקום. והוא, הרים את עיניו בתחינה. שם את ידו בעדינות על גב כף ידה. אל תלכי. זה פשוט… אני לא יודע מאיפה להתחיל. היא התיישבה. ומכיוון שלא ידעה מה הוא כן רוצה שתעשה, פשוט הקשיבה. והנהנה. וזה כל מה שהוא היה צריך.