מסביבה, בחדר החשוך, לא הייתה שום הסחה. שקט מוחלט. כל כך מוחלט, עד שיכלה הייתה לשמוע את דפיקות ליבה. ליבה שהכיל אהבה עד אין קץ. ליבה, שהיה מצולק מכל פעם שבו התרסק לחלוטין. והתאחה. כמו ששום חומר אחר לא יכול בעולם.
היא הסתכלה על הכדור שבידה. כחול. קטן. חלק למגע. הכדור שאמור לפתור את הכל. לגרום לה פתאום לצלילות מחשבתית. לנקות את כל הרעש. ולהיות מסוגלת לקלוט את המציאות האמיתית. זו שמאחורי כל ההסחות.
היא בחנה אותו שוב ושוב. הופכת אותו. מסתכלת על הצורה שלו. על האותיות הקטנות שנצרבו בו. וברגע, שחררה אותו אל הרצפה. הוא נפל. רק שבאמצע הנפילה, הוא נעצר באוויר. קפוא בזמן. מוזר, היא חשבה לעצמה. זו לא הדרך שבה עובד כוח המשיכה.
היא התכופפה לרגע. הכדור היה בגובה עיניה. היא בחנה אותו בסקרנות מכל הצדדים. שמה לב שהצבע שלו השתנה קצת. נמרח באוויר. כמו שרואים, כשעוצרים סרט באמצע שמישהו זז. רק שהכדור נשאר שם. תלוי. באמצע האוויר. מאוד מאוד מוזר.
לאחר מספר דקות, זה הפסיק להרגיש לה מוזר. הפך להיות בהדרגה "הכדור שתקוע". ואז "סתם כדור שתקוע". ואז "הדבר ההוא". ואז, שום דבר מיוחד ששווה לשים לב אליו. לא קרה עם זה כלום. סתם כדור באוויר. וכדי לא להפריע לו, התרגלה ללכת מסביבו. כי הקיום שלו, הפך לחלק מהמציאות.
כך, היא התנהלה כל ימיה מסביב לאותו כדור מרחף. וכל מי שבא לבקר אותה, כבר התרגל לכך שיש כדור מרחף בחדר. כזה שאמנם אין לו סיבה, רק שזה המצב הנתון. ומכיוון שכך. קיבלו אותו כחלק מהחדר. כאילו היה פריט ריהוט אופנתי. עד שלמדו להתעלם ממנו.
יום אחד, בעודה מנקה את הבית, הרגל שלה נגעה בטעות בכדור המרחף. והיא נזכרה בו. אחרי ששנים הלכה מסביבו בלי לשים לב אליו. התכופפה כלפיו. הגב שלה כבר לא מה שהיה, היא חשבה לעצמה. רק שברגע אחד, קלטה את מהותו. הרעש בראש שלה פסק. והמחשבה שלה הפכה לצלולה.
באותו הרגע בדיוק, נפל הכדור על הרצפה ונעלם. והצלקות, שהיו בליבה, נעלמו אתו.