פיסת עיפרון מתופפת על פינת שולחן. אצבעות מתחככות בזיפי זקן. מבט מצטמצם אל סימן מהבהב על מסך. טלפון נפתח. הקשת אצבע עדינה. גלילה קצרה. ועוד אחת. ועוד אחת. וכשנמאס, סוגרים. רק כדי להיכנס שוב אחרי רגע. היה נדמה לנו שפספסנו משהו במסך, רגע לפני הסגירה. רק שזה נעלם.
ושוב העיפרון מתופף. האצבעות מתחככות. מבט מצטמצם. והטלפון נפתח. במעגלים קטנים. מעגלים שדוחים את היצירה. כי השעמום הוא אבי היצירה. וכשיש פתרון מיידי לאוורר את השעמום, היצירתיות מתאווררת ממנו החוצה. ולפעמים, זה דווקא טוב להשתעמם. אם נזכור איך עשינו את זה פעם.